החלטה בתיק ע"פ 3967/05

א.        זו בקשה לעיכוב ביצועו, בגדרי ערעור, של עונש שנגזר על המבקש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים טימור, סגן נשיא, סלוטקי ומרוז) בת"פ 961/02 ובו הוטלו על המבקש, בין היתר, שלוש שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (כשבעה חודשים).

ב.        המבקש הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בשני כתבי אישום. על פי כתב האישום האחד, שהוגש בבית המשפט המחוזי (ת"פ 961/02), הורשע במספר עבירות תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ועבירות איומים והדחה בחקירה. בכתב האישום השני, שהוגש כנגד המבקש ונאשמים נוספים בבית משפט השלום (ת"פ 1325/03), ובעניינו של המבקש צורף לתיק בית המשפט המחוזי, הורשע המבקש בעבירות איומים, הדחה בחקירה, הדחה בעדות, שיבוש מהלכי משפט ושידול להגשת תצהיר כוזב. על פי כתב האישום הראשון, בתמצית, ניהל המבקש מערכת יחסים רומנטית עם המתלוננת. על פי האישום הראשון, לקח המבקש ברכב את המתלוננת ליער סמוך לכביש באר-שבע - ערד, הורה לה לצאת מהרכב, שפך בנזין על חזה ואיים עליה שישרוף אותה. מאוחר יותר, בדירתם, איים עליה המבקש בשנית שיהרוג אותה. על פי האישום השני בכתב האישום, היכה המבקש את המתלוננת וגרם לה לשבר באפה כיוון שסירבה לקיים אתו יחסי מין כפי שרצה. גם באישום השלישי נאשם המבקש בכך שהיכה את המתלוננת, ובאישום הרביעי נאשם בכך שניסה להשפיע על המתלוננת לבטל תלונה שהגישה כנגדו במשטרה. על פי כתב האישום השני - שיסודו בבית משפט השלום - ניסה המבקש, בעזרת בני משפחתו, להשפיע על המתלוננת שלא תעיד כנגדו בבית המשפט בהקשר כתב האישום הראשון, ושתבטל תלונות שהגישה נגדו במשטרה. כך, בין היתר, השפיעו המבקש, אחיו ובנו על המתלוננת לצאת מן הארץ לרוסיה, על מנת שלא תעיד במשפטו של המבקש, ואף מימנו את דמי הטיסה והשהיה ברוסיה. לאחר מכן, מששבה המתלוננת לארץ, החתימו אותה ואת ילדיה על תצהירים כוזבים לפיהם שיקרו בהודעותיהם במשטרה. בגזר הדין הטיל בית המשפט המחוזי על המבקש שלוש שנות מאסר בפועל, שנה אחת מאסר על תנאי למשך שנתיים, פיצוי של 20,000 ש"ח לטובת המתלוננת וקנס בסך 2,500 ש"ח. בית המשפט דחה את בקשת המבקש לעיכוב ביצועו של גזר הדין. נקבע, כי כיוון שהמבקש הורשע על פי הודאתו, אין ספק בדבר הרשעתו בדין, וכי המעשים בהם הורשע מעידים על מסוכנות לציבור בכלל ולמתלוננת בפרט.

ג.        (1)    בבקשה ובדיון טען בא כוח המבקש, כי בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בתיק של בית משפט השלום בלא שנתבקשה הודאתו שלו. נטען, כי המבקש הכחיש בחקירותיו במשטרה, בדיוני המעצר ובישיבות הראשונות בבית המשפט את כל המיוחס לו, ואף לאחר שהורשע המשיך להכחיש את המעשים בפני שירות המבחן אליו נשלח לקבלת תסקיר. לטענת בא כוח המבקש, אמר המבקש את הדברים לבא כוחו באותה עת, וזה הרגיעו ואמר לו שייענש בעבודות שירות בלבד לכל היותר, ועל מעשה זה של בא כוחו דאז הגישה משפחת המבקש תלונה במשטרה כנגדו; אחרת, היתה ההודאה "פעולת התאבדות" מצדו. לפיכך, כך נטען, סיכויי הערעור טובים, שכן בנסיבות אלה צריך היה בית המשפט המחוזי לבטל את הרשעת המבקש. עוד נטען בהקשר זה, כי בית המשפט המחוזי לא היה מודע לכך שבתיק בית משפט השלום שצורף בעניינו של המבקש, ואשר, כנטען, שימש שיקול מרכזי להחמרה בעונשו של המבקש, הושתו על יתר הנאשמים עונשים קלים ביותר. בנוסף טוען בא כוח המבקש כי למבקש אין עבר פלילי, כי המבקש היה משוחרר למעלה משנתיים וחצי והתייצב לכל הדיונים בבית המשפט, כי ביצוע מיידי של העונש, ממנו יש לנכות שבעה חודשים בו שהה המבקש במעצר, ייתר את הערעור ויגרום למבקש נזק בלתי הפיך, וכי בעניינו של המבקש קיימות נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות את עיכוב הביצוע, נוכח היותו אב לבן הסובל מפיגור ופעילותו בקהילה.

           (2)    בא כוח המדינה סבר כי טענות המבקש אינן ברורות ולא הובהר במי תולה הוא את קולר הודאתו, כשהמדובר בתיק בו הוסרה לקראת ההודאה עבירת האינוס, והיה איפוא טעם מבורר להגיע להודאה; אין מקום לשיטתו לעיכוב ביצוע על פי ההלכה הנוהגת.

ד.        (1)    עיינתי בתיק ובחומר שהוגש. באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להעתר לבקשה. ראשית, עלי לציין, כי בכתב האישום המתוקן בבית המשפט המחוזי, שהוא התיק העיקרי, הוכנסו בעקבות מו"מ בין התביעה לסניגוריה שינויים לעומת כתב האישום המקורי הן בעובדות הן בהוראות החיקוק, כגון מחיקת התקיפה בשני אישומים (הראשון והשלישי), ומחיקת האישום הרביעי שעניינו אינוס, החמורה שבעבירות שיוחסו למבקש. אין חולק כי בכתב האישום שהוגש בבית המשפט המחוזי הודה המבקש בעצמו (ישיבת 28.3.04). באשר לכתב האישום השני (שמקורו בבית משפט השלום) בישיבה מיום 16.2.05 בבית המשפט המחוזי, בנוכחות המבקש, הודיע בא כוחו בשמו (עמ' 9 לפרוטוקול) "כי הוא מודה בכתב האישום המתוקן שהוגש לבית משפט השלום ככל שכתב אישום זה מתייחס אליו". באותו יום שב והורשע המבקש, הפעם בשני כתבי האישום. בגזר הדין מיום 5.4.05 ציין בית המשפט המחוזי שהגם שבתיק בית משפט השלום (התיק השני) הורשע המבקש בעבירות פשע ובתיק בית המשפט המחוזי בעבירות עוון "לא תמיד סעיף העבירה מעיד על חומרתה. לעתים הנסיבות הנוגעות לעבירות קלות יחסית חמורות מהנסיבות המתייחסות לעבירות חמורות יותר. במקרה הנדון נהג הנאשם במתלוננת כחפץ ואובייקט מיני לסיפוק יצריו תוך שהוא שולט בה במעשי אלימות". ניכר כי גזר הדין עוסק בראש וראשונה - אף כי לא רק, כמובן - בעבירות שנדונו בבית המשפט המחוזי, ולפיכך הטענה בדבר שוני גדול בענישה בין המבקש לנאשמים אחרים שהיו בבית משפט השלום אינה יכולה להתקבל, בכל הכבוד, שכן במהות עיקר העבירות, אשר מכוחן גם בוצעו העבירות בתיק בית משפט השלום, היו אלה של המבקש כלפי המתלוננת שנמנו בכתב האישום בבית המשפט המחוזי, בו הודה המבקש אף אישית.

           (2)    ועוד, בתסקיר קצין המבחן מיום 27.12.04 אמנם נאמר כי המבקש אינו מודה במירב סעיפי האישום, אך התסקיר הוגש ב-27.12.04, המבקש היה מיוצג, הטיעון לעונש היה כאמור ביום 16.2.05. בא כוחו של המבקש דאז נדרש בדיון לתסקיר שירות המבחן, ויכול היה, אילו רצה, לבקש לחזור בו מן ההודאה, כשם שבישיבת 28.3.04 ביקש לחזור בו מן הכפירה. התסקיר, יש להטעים, לא המליץ על מעורבות טיפולית: בגזר הדין נדרש בית המשפט גם לשאלת התסקיר מול ההודאה,  וציין כי "בפני שירות המבחן הנאשם לא הודה בעבירות למרבית סעיפי האישום. עדיין, קודם שהורשע בבית המשפט, הוא חזר והודה בעבירות המיוחסות לו. יש בהתנהגות זאת משום הבעת העדר חרטה על מעשיו ואי נטילת אחריות למעשים אלה". עינינו הרואות, כי בית המשפט ייחס את דברי המבקש לשירות המבחן להעדר חרטה ואי לקיחת אחריות, אך לא ראה, בהעדר כל בקשה לפניו, מקום להליך של חזרה מהודיה.  איני יודע איפוא מדוע היה על בית המשפט, כשהנאשם מיוצג ועומד לפניו, להידרש מיזמתו לשאלת ההודאה. זאת, מה גם שההודאה בעבירות בכתב האישום של בית משפט השלום מצביעה, כאמור, על עבירות הנגררות מעבירות שבכתב האישום בבית המשפט המחוזי ומטרתן לאיינו.

           (3)    אשר לתלונה שהוגשה במשטרה על-ידי משפחת המבקש ביום 13.4.05, שעניינה כנטען חשד מרמה כלפי בא כוחו הקודם של המבקש, בבקשה לעיכוב ביצוע לא הוגש תוכנה המפורט  ונותרה סתמית. לאחר הדיון העביר בא כוח המבקש 3 תצהירים, של ה"ה מברוק וזאיד אבו מדיעם ושל המבקש עצמו, שעניינם טענה בדבר הבטחות שניתנו למבקש על-ידי בא כוחו הקודם, כי אם יודה בכתב האישום המתוקן יקבל לא יותר מ-4-3 חודשי עבודות שירות. כנטען מהווים תצהירים אלה התשתית העובדתית לעבירת המרמה המיוחסת לבא כוחו הקודם של המבקש. נאמר גם, עם זאת, כי באישומים מסוימים היה המבקש מודה. כשלעצמי מסופקני, וכמובן אין המקום כאן לקבוע מסמרות, באשר למישור הפלילי הנטען ותקפותו, אולם מכל מקום אין בתלונה זו כדי לשנות באשר להחלטה הנוכחית, בהתחשב בכלל הנסיבות שתוארו.

           (4)    אכן, בא כוח המבקש הציג פסיקה של בית משפט זה שלפיה ניתן עיכוב ביצוע במקרים מסוימים גם לאחר גזרי דין של שנים ארוכות יחסית. במקרה דנן, בניכוי ימי המעצר מדובר על יתרת מאסר של כשנתיים וחמישה חודשים, שעניינה עבירות קשות נגד המתלוננת, של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים והדחה בחקירה, ובתיק בית משפט השלום עבירות של הדחה, שיבוש מהלכי משפט, הפרת הוראה חוקית ואיומים. ככלל, אף אם ישנם חריגים, אין זו תקופה המצדיקה עיכוב ביצוע, וכך אף לגבי עיקר אמות המידה בהלכת ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ד(2) 241, 282-277(השופטת ביניש). אוסיף, כי מסופקני, שוב מבלי לקבוע כמובן מסמרות, אם מתקיימים התנאים לאישור חזרה מהודיה לפי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982, כפי שנקבעו בפסיקה (ראו שלגי וכהן, סדר הדין הפלילי, מה' 2, 362, 364).

           (5)    כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה. עם זאת, הדרך הנראית לי נכונה לסיום תיק זה, שראשיתו בעבירות משנת 2000, היא קביעת התיק לשמיעה במועד שלא ירחק, והמזכירות תתבקש לקבעו עד סוף יולי 2005.

ניתנה היום, ל בניסן תשס"ה (9.3.05)

                                                                                                ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   לח התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: